Wounds of Memory - The Art of Gottfried Helnwein
היא מושג מתעתע. שכן אצלה דווקא הילדות היא קיבעון, ולא מתוך נוסטלגיה. צריך אמנם להיעזר בדמיון נועז על-מנת לחבר לגוף הנוכחי ידיים קטנות ושמנמנות, לחיי גומות ושיני חלב... הילדה שהייתה חשבה: אולי אני מתה בכלל, כי רק את המתים דוחפים עמוק כל כך.
מתוך "צחוק של עכברוש", הוצאת ידיעות אחרונות, ישראל, 2001.
מוזיאון לודוויג, מעין רוחות רפאים מן העבר. מימדי היסורים הועצמו נוכח הרחוב הגרמני, והלנויין כפה על העוברים ושבים לצפות מבעד לזכוכית מגדלת אל המציאות שכה רבים נוטים להתעלם ממנה, להדחיקה, ואפילו למחוק אותה כליל מתודעתם.
לגביו, העבר הנאצי איננו דף חולף מספר ההיסטוריה, אלא סכנה ממשית, רעל שלא חדל מלפעפע מתחת לפני השטח; גזענות, שנאת הזר והאחר, השמדת מיעוטים, הוצאה להורג של נכים, חסרי ישע ולוקים בנפשם - אלה לא עברו מן העולם.
למרבה הזוועה, גם בהתגלמותם הציורית, עברו הילדים ב"סלקציה" אקט זדוני של אלימות
ואלמונים שיסעו באחד הלילות בלהב חד
את קלסתרי הפנים התמימים. צא וראה שהרוע האנושי מחפש לו תמיד הזדמנות לבקוע מבֵּיצָת הדרקון. ...

Die Zurschaustellung des eigenen Körpers als Verwesungsmasse beginnt mit den Selbstporträts von George Grosz als Suizidgestalt im Kaffeehaus und reicht über die wie durch den Fleischwolf gedrehten Konterfeis eines Francis Bacon bis hin zur Leichenfledderei am eigenen Leib bei Günter Brus, Kurt Kren oder Frank Tovey, dem jüngst verstorbenen Enfant terrible der experimentellen New-Wave-Szene der 1980er Jahre. Die Befreiung des melancholischen Bewusstseins durch den Tod bietet keine philosophische Perspektive mehr. Es ist ihm ohnedies schon anheim gefallen. Stattdessen wird der Suizid in einer Performance masochistischer Selbstverstümmelung kultisch sublimiert.
In einer fotografischen Inszenierung Gottfried Helnweins erhebt sich der Künstler, fäulnisschwarz und monumental wie das Mahnmal einer letzen Einsicht: “So ist Verzweiflung, diese Krankheit im Selbst, die Krankheit zum Tode. Der verzweifelte ist todkrank. Der Tod ist nicht das letzte der Krankheit, aber der Tod ist in einem fort das Letzte. Von dieser Krankheit erlöst zu werden durch den Tod ist eine Unmöglichkeit, denn die Krankheit und deren Qual und der Tod ist gerade, nicht sterben zu können.”
So ist die Geschichte der Moderne nicht zuletzt auch eine Erfolgsgeschichte der Melancholie und des Eindringens ihres schwarzen Spuks in die letzten Paradiese des Seins- und Weltvertrauens. ...

"Durch die zeitliche und räumliche Distanz fiel es mir auch leichter die Qualitäten Österreichs zu erkennen, und vor allem die seiner grossen kulturellen Vergangenheit. Mir ist auch klar geworden, dass meine eigene Arbeit zutiefst in dieser Tradition verwurzelt ist. Mit ihr fühle ich mich verbunden, mit Kafka, Schiele, Franz Xaver Messerschmidt, Rainer, Mahler, Schubert, Haydn und Mozart, mit Künstlern wie Joseph Roth, H.C. Artmann, Wolfgang Bauer, Elfriede Jelinek.
Leben würde ich in Wien jedoch nicht so gerne, denn ich erinnere mich an die vielen Intriganten, an all die freundlich grinsenden Leute, die einem sofort das Messer in den Rücken rannten, wenn man sich umdrehte. Schon als Kind wollte ich nicht in Wien leben, ich hatte bereits damals das Gefühl, am falschen Ort gelandet zu sein. Für mich hatte Wien etwas zutiefst abgründiges, bösartiges und gefährliches, das mich mit Furcht erfüllte. Ich wollte die Stadt bereits als 14jähriger verlassen, aber Wien hat so eine seltsame Gravitation - man kommt nicht los. Zwei verlorene Weltkriege und der völlige Zusammenbruch mehrerer Systeme, vor allem aber der Absturz von einem Weltreich zu einem winzigen amputierten Etwas, das damals fast völlig vom eisernen Vorhang eingeschlossen war, hat sicher zu dieser Stimmung beigetragen. Wenn ich heute nach Wien zurückkomme, sehe ich dass sich die Stadt völlig verändert hat und viel von der alten Grösse und Gelassenheit zurückgewonnen hat." Helnwein ...

...

The production of the Disney studios quickly attracted artists, especially from the movie world. Eisenstein and Prokofiev, when they were working on Ivan the Terrible (1945), took an interest in the work of Disney and the conductor Léopold Stokowski on Fantasia. By the mid-sixties Disney enjoyed immense, universal popularity. Since the release of Snow White in 1937, several generations have been raised on his films and have not forgotten them. Pop Art made Mickey and Donald into icons.
As the French painter Robert Combas put it in 1977: “Mickey is no longer Walt’s property, he belongs to us all”. After drawing on Western art from all periods, Disney’s world became in its turn a source of inspiration for artists as diverse as Christian Boltanski, Gottfried Helnwein, Andy Warhol, Roy Lichtenstein, Bertrand Lavier, Peter Saul and Gary Baseman. ...

האמן הפלסטי גוטפריד הלנוויין מגיע לאופרה הישראלית בחודש מרס כמעצב התפאורה והתלבושות של הפקת רוזנקווליר. הלנוויין
טיפוס יוצא דופן בפני עצמו, מגדיר את האמן בצורה פרדוקסלית כאאוטסיידר חברתי, שמחויב לקשר עם הציבור והחברה בה הוא
חי. הוא סולד מהאמנים הציניים העכשוויים שיוצרים עבור עצמם ועובר בועת האמנים ולא עבור הציבור הרחב. "מטרת האמנות היא אך ורק לתקשר. אני חושב שהאמנות יכולה לשנות את העולם. המבחן האמיתי הוא ההיסטוריה- מה שנשאר מחברות ותרבויות שלמות היא האמנות". במילה אמנות אין הוא מתייחס רק לאמנות הפלסטית אלא כולל את כל צורות האמנות, כולל האמנות הפלסטית, אמנויות הבמה, המוסיקה והארכיטקטורה. "אם נוציא את האמנות מהחברה ישארו רק המלחמות. גם הדת, כל הדתות הגדולות, באות לידי ביטוי בצורה אסתטית, גם דת מינימליסטית כמו היהדות באה לידי ביטוי במוסיקה שלה, בעיצוב הבגדים
המסוים שלה, בארכיטקטורה." ...